יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה / מאת ים אזולאי (יא4)
להיות ישראלי זה להיות מוכן להילחם למען המדינה, וברגעים קשים של מלחמות גם להקריב את חייך, לתת את הדם שלך. ישראל היא מקום שבו הרבה ישראלים נתנו את חייהם למדינה שנלחמת על קיומה". חיים גורי ז"ל.
יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא יום זיכרון לאומי במדינת ישראל להנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל.
יום הזיכרון בשבילי הוא הטקס, תחושת השייכות והקהילה, הכבוד למשפחות השכולות, השירים המרגשים בעברית. יום הזיכרון בשבילי הוא הצפירה, הורדת הדגל לחצי התורן, משמרי הכבוד והאזכרות השונות. יום הזיכרון בשבילי הוא להגיד תודה לכל אלה שאינם איתנו עוד. תודה ששמרו עלינו והקריבו את עצמם כדי שנוכל להמשיך לחיות במדינת ישראל, כדי שנוכל להמשיך בחיינו כרגיל – במותם ציוו לנו חיים.
אך רבים שוכחים שיום זיכרון זה הוא לא רק לאותם ילדים שלחמו בצבא ההגנה לישראל. בשנת 1998 החליטה ממשלת ישראל להוסיף ליום הזיכרון את הנצחת חללי פעולות האיבה. הנצחה זו גורמת לתחושת שייכות והזהות רבה יותר כי זה יכול לקרות בכל רגע, לכל תושב יהודי במדינה ומחוצה לה. גם בתיכון שלנו למד נפגע פעולות איבה, קינן צומעי ז"ל.
קינן נולד בכ"א בתשרי תשמ"ו, 06.10.1985, אח לליאור ולאוהד, בן למזל ושמואל צומעי. קינן היה ילד סקרן, הרפתקן ורב-גוני, בעל מאור-פנים וחיוך שובה לב, בעל כריזמה וחוש הומור. הוא בלט בטוב לבו, בנדיבותו ובנכונותו לסייע. קינן למד בבי"ס יסודי עין גנים, בחט"ב ע"ש י. בן צבי ובתיכון הרב תחומי עמל פ"ת ב. לקינן היו תחומי עניין רבים. הוא התעניין במדעי המחשב, למד במסגרת "נוער שוחר מדע" באוניברסיטת בר-אילן, ייצג את ביה"ס בתחרות עירונית לשחמט וזכה במדליה, היה חניך ופעיל בבית-הנוער "לזרוס", ונציג במועצת התלמידים. היה חבר בחברה ל"הגנת-הטבע", טייל בארץ ובעולם ובלט באהבתו לבעלי-חיים ובטיפול בהם. הרבה לעסוק בספורט, התאמן בקונג-פו, ושיחק כדורגל במכבי פ"ת. הוא התעניין במוסיקה, שיחק בהצגות, ערך מסיבות לילדים ומבוגרים בהן היה DJ.
קינן אהב את החיים ורצה למצותם כאן ועכשיו. אולם, ביום שני ד' בכסלו תשס"ו, 05.12.2005 בשעה 11:30 לפני הצהריים, פוצץ מחבל-מתאבד חומר הנפץ שעל גופו, בכניסה לקניון "השרון" בנתניה. עשרות נפגעו, חמישה נרצחו ואחד מהחללים היה קינן, שישב על הספסל בכניסה לקניון. בבוקר הפיגוע, נסע קינן עם חבר לקניון בנתניה. כשיצאו, ישבו לאכול על הספסל שבכניסה. החבר נזכר ששכח את השוקו בסופר וחזר לקחתו. זו הייתה הפעם האחרונה שהחבר ראה את קינן בחיים. גלוריה ריעני מנתניה, אחת הפצועות הקשות בפיגוע, אשר ישבה סמוך לקינן על הספסל סיפרה: "קינן הגן עלי בגופו, החצי השני של גופי, שהיה חשוף, נפגע. קינן החזיר אותי לילדים שלי.. למשפחה שלי... בזכותו אני חיה. איזה ילד! ... רק בן 19 שנים".
